פסק-דין בתיק ע"א 11152/07

1.             בפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בירושלים (כבוד השופטת ע' זינגר) אשר דחה ערעור שהוגש על ידי המערערים על החלטתה של ועדת הזכאות הפועלת מכוח חוק יישום תוכנית ההתנתקות, התשס"א-2005 (להלן - החוק), בה נקבע שהמערערת זכאית לפיצוי אך ורק בגין פריטים שנכללו בטופס הפחת (טופס י"א) ואינה זכאית לפיצוי בגין פריטים שלא נכללו בטופס זה.

2.             המערערת 1 (להלן - המערערת) נהלה חווה לגידול ושיווק דגי ים למאכל בשטח שהיה ממוקם בסמוך לחוף הים בצפון רצועת עזה אשר פונה במסגרת ההתנתקות (להלן - העסק). העסק הפסיק את פעילותו עוד לפני המועד הקובע לפי החוק, ביום 6.6.04, והמערערים הגישו תביעה לפיצוי בגין עסק זה לפי החוק, בכלל זה בגין כל ההשקעות וההוצאות אשר הושקעו על ידם במקרקעין ובמבנים בהם העסק התנהל שלטענתם מסתכמים בסכום העולה על 4 מיליון ש"ח. 

3.             ועדת הזכאות (להלן ועדת הזכאות או המשיבה) קבעה בהחלטתה כי "העלויות שנרשמו בטופס י"א הן האסמכתאות היחידות להוצאות שהוציא העסק לרכישת הזכויות בקרקע ובמבנים, ועל יסוד קביעה זו פסקה למערערים פיצוי בסך של 1,905,867 ש"ח בלבד, שהוא הסכום המפורט  בטופס הפחת שמילאה המערערת.

4.             גדר המחלוקת בין הצדדים הוא בשאלה האם המערערת רשאית להוכיח את הוצאותיה והשקעותיה בעסק שבגינן היא דורשת פיצוי רק בהתבסס על הדוחות הכספיים שהגישה למס הכנסה, ובמיוחד טופס 1342 (יא') לפי תוספת א' לתקנות מס הכנסה (פחת) 1941 (להלן - טופס הפחת), כפי שקבעה ועדת הזכאות, או שהיא זכאית לבסס את דרישתה לפיצוי גם על ראיות אחרות.

5.             החוק מבחין לגבי הפיצוי הניתן לבעלי עסקים, בין עסק שהיה פעיל ביום הקובע,        שבו עוסק סעיף 64 לחוק, לבין עסק שלא היה פעיל במועד הקובע, שבו עוסק סעיף 67 לחוק.

לגבי עסק פעיל נקבעו שתי דרכים אלטרנטיביות לקביעת הפיצוי. הדרך האחת היא מתן "פיצוי לפי שווי הנכסים", והשנייה - "פיצוי לפי השווי הפיננסי", כאשר הבחירה בין שתי הדרכים מוקנית לזכאי לפיצוי.

"פיצוי לפי שווי הנכסים" מורכב מארבעה רכיבים: הקרקע של העסק; המבנה; פרטי הרכוש הקבוע; והמלאי.

לפי סעיף 62 לחוק "פיצוי לפי שווי הנכסים" יחושב כאמור בחלק א' לתוספת השלישית. לפי תוספת זו הפיצוי יהא בגובה "העלות המתואמת" של הקרקע או בהתאם לתעריפים נורמטיביים שנקבעו לגבי סוגי קרקעות שונים. העלות המתואמת משמעה פיצוי על פי המחיר המקורי של הנכס כפי שהוא מופיע בטופס הפחת בתוספת הפרשי הצמדה למדד מתאריך הרכישה עד מועד הדוח הכספי האחרון שלפיו מחושב הפיצוי. מכאן, שאם סכום הרכישה של הנכס או ההוצאות הנוספות שהוצאו לרכישתו או להשבחתו אינם מופיעים בטופס הפחת, בעל הנכס אינו זכאי לפיצוי בגין נכס זה לפי העלות המתואמת. מגבלה זו אינה חלה על הערכת שווי הנכס על בסיס תעריפים נורמטיביים או על בסיס השווי הפיננסי.

לגבי עסק שלא היה פעיל ביום הקובע נקבעה הוראה נפרדת בסעיף 67 לחוק שזו לשונה:

"עסק בשטח מפונה או סניף, שלא היה פעיל ביום הקובע, ישולם בשלו פיצוי -

(1) בסכום ההוצאות שהוציא העסק לרכישת הזכות במקרקעין ששימשו לצורכי העסק או שבהם פעל הסניף, ובלבד שהזכות אינה שכירות; ...

(2) בסכום ההוצאות שהוציא העסק לבניית המבנה על המקרקעין, להרחבתו, להתאמתו או לשיפוצו, שבוצעו בפועל, לפני היום הקובע, ועד לשטח המותר לבנייה בהתאם לתכנית התכנון התקפה, והכל בתוספת הפרשי הצמדה למדד, מיום הוצאתן עד יום תשלום הפיצוי".

          סעיף זה מקנה זכות לפיצוי על בסיס ההוצאות הכרוכות ברכישת הזכות במקרקעין או ההוצאות שהוציא העסק לבניית המבנה על המקרקעין, הרחבתו, התאמתו או שיפוצו. בניגוד לפיצוי עבור עסק פעיל, פיצוי בגין עסק שאינו פעיל אינו נגזר מ"שווי הנכסים" כהגדרתו בחוק, ועל פני הדברים הוא אינו מוגבל לסכום ההוצאות כפי שנרשם בטופס הפחת.

6.             בענייננו אין חולק על כך שלפחות חלק מההוצאות וההשקעות שהשקיעה העותרת במקרקעין לא נכללו בטופס הפחת (על הסברי העותרת לעניין זה ראה בהמשך), והשאלה היא האם העותרת זכאית להוכיח את ההוצאות וההשקעות הנטענות, אף שאלה (או חלקן) לא נכללו בטופס הפחת, באמצעות ראיות אחרות, או שהיא אינה יכולה לעשות כן, בהיות טופס הפחת ראיה קונקלוסיבית להוכחת הוצאות אלה שאין בלתה.

7.             לכאורה, משסעיף 67 לחוק, בניגוד לסעיפי החוק המתייחסים לפיצוי עבור עסק פעיל, לא הגביל את ההוצאות בנות הפיצוי להוצאות שנכללו בטופס הפחת, העותרת אינה מוגבלת בהוכחת תביעתה להוצאות שנכללו בטופס הפחת בלבד.

אולם, בית המשפט קמא הגיע למסקנה שונה לפיה גם תביעה לפיצוי בגין עסק שאינו פעיל יכול שתושתת על טופס הפחת בלבד, וזאת בדומה לתביעת פיצוי בגין עסק פעיל. השיקול העיקרי עליו ביסס בית המשפט קמא מסקנה זו היה שחוק ההתנתקות בנוי במקרים רבים, לרבות במקרה של פיצוי בגין עסקים, על מדרג זכויות. מדרג זה מקנה פיצוי גבוה יותר לעסק פעיל מאשר הפיצוי המוקנה לעסק שאינו פעיל. הואיל ולגבי העסק מן הסוג האחרון (לא פעיל) לא הייתה זו תוכנית ההתנתקות שגרמה לפגיעה בעסק, קבע המחוקק לגבי עסק זה פיצוי מינימאלי לעומת הפיצוי היותר גבוה אשר נקבע לעסק פעיל. לפיכך, סבר בית המשפט קמא, שאין מקום לאפשר לעסק לא פעיל פיצוי על בסיס הוצאות או השקעות שלא באו לידי ביטוי בטופס הפחת, תוך העדפתו, מבחינה זו, על עסק פעיל שזכאי לפיצוי רק בגין השקעות שפורטו בטופס הפחת. עמדה הגורסת שניתן להוכיח הוצאות הקשורות במבנה או במקרקעין, בעסק לא פעיל, בדרך אחרת מאשר הפניה לטופס הפחת, סבר בית המשפט קמא, מעניקה יתרון לא מוצדק דווקא לעסק שלא היה פעיל, ויש בה לגרום לשיבוש של מדרג הזכויות בו בחר המחוקק. בסיום פסק דינו קבע בית המשפט קמא שהעותרת אינה מנועה מלהעלות טענותיה אלה בפני הוועדה המיוחדת אשר פועלת לפי חוק ההתנתקות.

8.             המערערים טוענים שלאור לשונו של סעיף 67 לחוק לא היה מקום לקבוע שהעלויות שנרשמו בטופס יא' הן האסמכתאות היחידות להוצאות שהוציא העסק לרכישת הזכויות בקרקע ובמבנים. לטענתם, בניגוד לעסק פעיל, כאשר מדובר בעסק לא פעיל, המחוקק לא הגביל את המערערת לחישוב הפיצוי על פי טופס הפחת בלבד. במקרה זה הם טוענים, העותרת קיבלה מענקים והלוואות לשם פיתוח עסקה מההסתדרות הציונית העולמית, ובעזרת מענקים והלוואות אלה היא מימנה קדיחת בארות, גידור והשבחות נוספות שביצעה במקרקעין בהם היא ניהלה את עסקה. הואיל וכספי המענקים וההלוואות האמורים הועברו על ידי ההסתדרות הציונית העולמית באופן ישיר לספקים, טוענת המערערת, השקעות והוצאות אלה לא נרשמו בטופס הפחת של המערערת.

9.             את הטענה האחרונה יש לדחות, שכן ההשקעות וההוצאות האמורות בוצעו או הוצאו על ידי המערערת ולא על ידי ההסתדרות הציונית העולמית. עצם העובדה שהמערערת זכתה למימון (בין במענקים ובין בהלוואות) לביצוען של אותן השקעות, לא פטר אותה ממכלול השקעות והוצאות אלה בטופס הפחת.

10.         אולם גם אם ההוצאות וההשקעות האמורות היו אמורות להירשם בטופס הפחת והמחדל שבאי הרישום נעשה שלא כדין, עדיין עומדת השאלה אם המערערת מנועה בנסיבות אלה להוכיח את תביעתה שלא באמצעות טופס הפחת, אלא על ידי ראיות אחרות. 

11.         בשאלה זו אני סבור שהדין עם המערערים. חוק ההתנתקות מושתת על העיקרון של מתן פיצוי הוגן לבעלי נכסים, בכלל זה עסקים, שאבדו את נכסיהם עקב ההתנתקות. בהנחה שהמערערת אכן השקיעה השקעות והוציאה הוצאות בסכומים של מיליוני שקלים במקרקעין ובמבנים שבעסקה, אי מתן פיצוי בגין השקעות אלה נוגד על פניו את תכלית החוק. על כן, ככל שאין מנוס מלאמץ תוצאה קשה כזאת, שאינה תואמת את תכלית החוק, הדבר צריך שיעוגן בלשונו המפורשת של המחוקק.

12.         מלשון החוק עולה שכאשר מדובר בעסק לא פעיל, בעל העסק זכאי לפיצוי "בסכום ההוצאות שהוציא העסק לרכישת הזכות במקרקעין ששימשו לצורכי העסק", ו"בסכום ההוצאות שהוציא העסק לבניית המבנה על המקרקעין, להרחבתו, להתאמתו או לשיפוצו, שבוצעו בפועל לפני היום הקובע" (סעיף 67 לחוק). בהוראה זו אין זכר למגבלה מסוג זה שלה טוענת המשיבה, ולא ניתן לעגן בה את שלילת הפיצוי בגין השקעות שבוצעו והוצאות שהוצאו רק משום שאלה לא נכללו בטופס הפחת. בשיקול זה די לטעמי כדי לדחות את עמדת המשיבה.

13.         לטעמי, בחוסר הסימטריה שעלול להיווצר עקב פרשנות זו בשל קיומן של הוראות שונות לפיצוי בגין עסקים פעילים ועסקים שאינם פעילים, גם אם קיים כזה, אין כדי להצדיק פרשנות המונעת מהמערערת פיצוי בגין מלוא השקעותיה והוצאותיה. המחוקק ידע היטב לקבוע את הדרכים ואת השיטות לחישוב הפיצוי בגין עסקים, ואילו רצה להגביל את הפיצוי, גם לגבי עסקים לא פעילים, להשקעות ולהוצאות שפורטו בטופס הפחת בלבד, לא היה קל מלפניו לקבוע זאת בחוק באופן מפורש. משהדבר לא נעשה, אני סבור שאין לבסס קיומה של מגבלה כזאת על דרך היקש מהסדרי פיצוי שנקבעו בחוק לגבי נכסים אחרים.

14.         יכול כמובן שתשאל השאלה מדוע לגבי עסק פעיל בחר המחוקק להגביל את הפיצוי רק להוצאות שנרשמו בטופס הפחת, בעוד שלגבי עסק לא פעיל לא ראה להטיל מגבלה כזאת. לטעמי שאלה זו אינה רלבנטית לענייננו. מכל מקום, המשיבה עצמה נתנה לשאלה זו תשובה בהסבירה כי "הטעם לכך שהמחוקק בחר בסעיף 67 במילים 'הוצאות שהוציא העסק' נועד ליתן לעסקים שלא היו פעילים ביום הקובע, ואשר הנחת העבודה לגביהם הייתה כי לא ניהלו ספרים, דרכי הוכחה חלופיות להוכחת טענותיהם" (סעיף 53 לסיכומי המשיבה). משמע, לפי גישתה של המשיבה, ההבחנה שהמחוקק עשה לעניין זה בין עסק שהיה פעיל ביום הקובע לבין עסק שלא היה פעיל במועד זה, לא הייתה מקרית, והיא בוססה על ההנחה שברשותו של עסק מהסוג האחרון לא יימצאו ספרים רלבנטיים, בכלל זה טפסי פחת, למועד הקובע. אולם גישה זו של המשיבה, המניחה שהמחוקק לא הגביל את הוכחת ההשקעות בעסק לא פעיל לטפסי פחת בלבד בכוונת מכוון, מחייבת את המסקנה שלגבי עסק מסוג זה המחוקק לא שלל דרכי הוכחה אחרות.

15.         כדי להימנע מהתוצאה האמורה, נזקקת המשיבה להבחנה נוספת, שלדעתי הגיונית עוד פחות. הואיל והיא ערה לכך שבידי עסקים שלא היו פעילים במועד הקובע יכול שלא יימצאו טפסי פחת למועד זה, המשיבה עושה הבחנה בין עסקים שניהלו ספרים והציגו טפסי פחת לבין עסקים שלא עשו כן, כשאת האיסור על הוכחת התביעה שלא באמצעות טופסי הפחת היא מחילה רק על העסקים מן הסוג הראשון. כלשונה בסיכומיה: "במקרה בו לא קיים טופס פחת, קבע המחוקק כי יש לאפשר למפונה להוכיח את רכיבי הפיצוי גם באמצעות הבאת ראיות אחרות, פרט לספרים. עם זאת,  ברי, כי בענייננו, מקום בו נוהלו ספרים והוצג טופס פחת, ומקום בו לא נטענה טענה כי נוהלה פעילות נוספת (לאחר סיום פעילות העסק) שלא נרשמה בטפסים בשל חוסר פעילות העסק, יש לראות בטופס הפחת הוכחה חותכת, כפי שנקבע לגבי עסק פעיל" (סעיף 53 לסיכומים).

16.         טענה אחרונה זו אינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק. גם אם תאמר, כפי שטוענת המשיבה, שהמחוקק ביקש להחיל דין שווה על עסקים פעילים ועל עסקים שלא היו פעילים, ולגבי שני סוגי העסקים התנה את הפיצוי בהצגת טפסי פחת, מלשון החוק לא עולה הבחנה בין עסק לא פעיל שניהל ספרים, לרבות טפסי פחת, לבין עסק לא  פעיל שלא ניהל ספרים. הבחנה זו גם אינה הגיונית, שכן אין זה מתקבל על הדעת שעסק שקיים את הוראות החוק, ולו בחלקן, ניהל ספרים וטפסי פחת, אך לא כלל בטפסים אלה את מלוא השקעותיו, יימצא ניזוק, בעוד שעסק שכלל לא ניהל ספרים יהא פטור כליל ממגבלה זו.

17.         אוסיף ואציין, שאינני בטוח בכך שדרישת טפסי פחת מעסק פעיל בלבד תקנה בכל מקרה יתרון לעסק לא פעיל. שכן מגבלה זו חלה לגבי פיצוי לפי שווי נכסים בלבד, גם זאת רק לגבי העלות המתואמת, והיא אינה חלה על דרכי הוכחה אחרות להוכחת השווי (פיצוי על בסיס נורמטיבי ופיצוי לפי שווי פיננסי) הפתוחות בפני עסקים פעילים בלבד, שיכול שינתנו ביטוי להשקעות שהושקעו בעסק גם אם אלה לא נכללו בטופס הפחת. כך, לעסק שלא כלל את השקעתו במקרקעין בטופס הפחת לא תהא, לפי פרשנותה של המשיבה, כל דרך אחרת לקבלת פיצוי בגין נכס זה, בעוד שלעסק פעיל שלא כלל השקעתו במקרקעין בטופס הפחת תהא אפשרות לקבל פיצוי על בסיס שווי נורמטיבי ואם מדובר במקרקעין המשפיעים על רווחיות העסק, גם באמצעות השווי הפיננסי.

18.         סיכומו של דבר, הערעור מתקבל במובן זה שאני מבטל את ההחלטה דלעיל של ועדת הזכאות, ככל שהיא מגבילה את הפיצוי לפריטים שנכללו בטופס הפחת בלבד וכן מבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא ומורה שהמערערים יהיו רשאים להוכיח את תביעתם, בכלל זה השקעותיהם והוצאותיהם, גם באמצעות ראיות אחרות והם לא יוגבלו בהקשר זה להוכחה באמצעות טפסי הפחת בלבד.

המשיבה תשלם למערערים הוצאותיהם בהליך זה ובבית המשפט קמא ובנוסף תשא בשכ"ט עו"ד של המערערים בשתי הערכאות בסך 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ.

ניתן היום, י"ד בשבט, תשס"ח (21 בינואר 2008), בהעדר ב"כ הצדדים.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: